<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער מ"ז</h1>
<h2>דף צו.</h2>
דין המוכר היכא שנתמהר ההפסד באותו מקח מיד ליד לאחר שלקחו הלוקח מן המוכר הזכירו הראשונים דינו לענין היין ואמרו שהמוכר את היין ונתמהר ההפסד בו מיד אין על המוכר מאותו הפסד ולא כלום אא"כ הוא דבר ידוע לפי שאתה מוצא שמתפסד היין על הכתף המוליך אותו. תדע דכל מה שהוא ממין השכר כגון יין של רמונים ושל תפוחים והדומה להם אם נתחמץ כל שלשה ימים מיום שלקחו דין הוא על המוכר שיחזיר את הדמים ללוקח וכל מה שעמד על שלשה ימים אין על המוכר להחזיר לו הדמים כדגרסינן [צ"ו ע"א] המוכר חבית יין לחברו והחמיצה אמר רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות (לוקח) [מוכר] מכאן ואילך ברשות (מוכר) [לוקח] עבד רב יוסף עובדא בחמרא כותיה דשמואל ובשכרא כותיה דרב. ודע דהיכא אנו דנים על היין אם הפסיד שיש על הלוקח להחזירו הוא על שלשה עניינים. הענין הא' היכא שפי' הלוקח למוכר בפירוש שרוצה אותו לטעמי קדירה ולבשול אוכלין כגון שהוא חזק ויפה עד מאד שאם נתן לו יין שלא עמד מחמת שאינו ראוי למה שתבעו ממנו והחמיץ ההוא ודאי דין שיחזיר המוכר את הדמים ללוקח. והנ"מ הוא שהיה עומד בקנקנים של מוכר אבל אם נשתנה היין מקנקנים של מוכר בקנקנים של לוקח אי נמי שפשע בשמירתו אין ללוקח על המוכר כלום כדגרסינן [צ"ז ע"ב] המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותן ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות. וא"ר יוסי בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקנך. קנקנים דמוכר נמי נימא ליה לא איבעי לך להשהויי גבך. הכא במאי עסקינן דא"ל למקפה. ומאי דוחקיה דר' יוסי בר חנינא דאוקמ' בקנקנים דלוקח ואע"ג דא"ל למקפה לוקמה בקנקנים דמוכר ודלא א"ל למקפה אמר רבא מתניתין קשיתיה דקתני אם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואי ס"ד דלא א"ל למקפה לימא ליה לא אבעי לך לשהויי אלא לאו ש"מ דא"ל למקפה. הענין השני, אם נתמהר פסידת היין כ"כ שלא הספיק לשתותו הלוקח באותו שעור כגון שיש לו דבר ידוע כל יום לשתות וליקח מן היין מה שלקח ולא נתן שעור הימים שיספיק לשתותו דאין יכול לטעון עליו המוכר לא אבעי לך לשהויי וכשהגיע לחצייה של חבית או למקצתה החמיץ היין רואים אם באותו שעור הימים שהתחיל להסתפק ממנו שמר אותו שמירה יפה כראוי לשמירת היין ובפתיחת החבית לעתות הידועים והרוח אם היה צפוני או דרומי מפני שהדרומי קשה ובאיזה מקום נקב בחבית להוציא ממנה היין שלא שנה ברזא ונזהר בכל ענייני השמור ואף לא הספיק למוכרו באותו השעור כיון שהתחיל להפסיד ונתמהר החמוץ בחבית לאחר שנסתפק ממנה במקצת דין הוא על המוכר שיחזיר דמיו ללוקח ואעפ"י שלא אמר לו בשעת הקנייה למטעמי אוכלין אני רוצה כדגרסינן [צ"ח ע"א] אמר רבא האי מאן דמזבין לחבריה חביתא דחמרא ותקיף אפלגיה או אתלתא דינא הוא דמקבל לה מיניה ולא אמרן אלא דלא שני בברזי' אבל שני בברזי' פסידא דיליה הוא ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לזבוני אבל הוה ליה לזבוני פסידא דיליה הוא. הענין השלישי. מי שהתנה עם חברו וא"ל הריני מוכר לך יין יפה וראוי לעמוד ימים רבים מחמת שהוא יפה הרי זה יש לו ליתן לו יין שיעמוד מן הגתות ועד עצרת כדגרסינן [שם] יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת. הענין הרביעי מי שלוקח יין ואומר בפי' למקום פלוני אני מוליכו שאמכרנו לשם והחמיץ קודם שיגיע לאותו מקום דין הוא שיחזירנו למוכר ויחזיר לו דמיו והנ"מ הוא ששמר אותו כדרך שמירתו שלא פשע והיה בקנקניו של מוכר כדגרסינן [שם] ואמר רבא האי מאן דמקבל חמרא אמבר' דחבריה ואמר אזל ואזבניה אפרוחא דבל שפט ואדמטי התם זל דינא הוא דמקבל לה מיניה, אבעיא להו חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן חלא לא כמאן כרבי חייא בר יוסף דאמר מזלא דמריה גרים דכתיב [חבקוק ב'] אף כי היין בוגד וגו'. איכא דאמרי אפי' חלא כמאן כרבי יוסי בר חנינא.
<h2>דף צח.</h2>
דין המוכר היכא שנתמהר ההפסד באותו מקח מיד ליד לאחר שלקחו הלוקח מן המוכר הזכירו הראשונים דינו לענין היין ואמרו שהמוכר את היין ונתמהר ההפסד בו מיד אין על המוכר מאותו הפסד ולא כלום אא"כ הוא דבר ידוע לפי שאתה מוצא שמתפסד היין על הכתף המוליך אותו. תדע דכל מה שהוא ממין השכר כגון יין של רמונים ושל תפוחים והדומה להם אם נתחמץ כל שלשה ימים מיום שלקחו דין הוא על המוכר שיחזיר את הדמים ללוקח וכל מה שעמד על שלשה ימים אין על המוכר להחזיר לו הדמים כדגרסינן [צ"ו ע"א] המוכר חבית יין לחברו והחמיצה אמר רב כל שלשה ימים הראשונים ברשות (לוקח) [מוכר] מכאן ואילך ברשות (מוכר) [לוקח] עבד רב יוסף עובדא בחמרא כותיה דשמואל ובשכרא כותיה דרב. ודע דהיכא אנו דנים על היין אם הפסיד שיש על הלוקח להחזירו הוא על שלשה עניינים. הענין הא' היכא שפי' הלוקח למוכר בפירוש שרוצה אותו לטעמי קדירה ולבשול אוכלין כגון שהוא חזק ויפה עד מאד שאם נתן לו יין שלא עמד מחמת שאינו ראוי למה שתבעו ממנו והחמיץ ההוא ודאי דין שיחזיר המוכר את הדמים ללוקח. והנ"מ הוא שהיה עומד בקנקנים של מוכר אבל אם נשתנה היין מקנקנים של מוכר בקנקנים של לוקח אי נמי שפשע בשמירתו אין ללוקח על המוכר כלום כדגרסינן [צ"ז ע"ב] המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותן ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות. וא"ר יוסי בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקנך. קנקנים דמוכר נמי נימא ליה לא איבעי לך להשהויי גבך. הכא במאי עסקינן דא"ל למקפה. ומאי דוחקיה דר' יוסי בר חנינא דאוקמ' בקנקנים דלוקח ואע"ג דא"ל למקפה לוקמה בקנקנים דמוכר ודלא א"ל למקפה אמר רבא מתניתין קשיתיה דקתני אם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואי ס"ד דלא א"ל למקפה לימא ליה לא אבעי לך לשהויי אלא לאו ש"מ דא"ל למקפה. הענין השני, אם נתמהר פסידת היין כ"כ שלא הספיק לשתותו הלוקח באותו שעור כגון שיש לו דבר ידוע כל יום לשתות וליקח מן היין מה שלקח ולא נתן שעור הימים שיספיק לשתותו דאין יכול לטעון עליו המוכר לא אבעי לך לשהויי וכשהגיע לחצייה של חבית או למקצתה החמיץ היין רואים אם באותו שעור הימים שהתחיל להסתפק ממנו שמר אותו שמירה יפה כראוי לשמירת היין ובפתיחת החבית לעתות הידועים והרוח אם היה צפוני או דרומי מפני שהדרומי קשה ובאיזה מקום נקב בחבית להוציא ממנה היין שלא שנה ברזא ונזהר בכל ענייני השמור ואף לא הספיק למוכרו באותו השעור כיון שהתחיל להפסיד ונתמהר החמוץ בחבית לאחר שנסתפק ממנה במקצת דין הוא על המוכר שיחזיר דמיו ללוקח ואעפ"י שלא אמר לו בשעת הקנייה למטעמי אוכלין אני רוצה כדגרסינן [צ"ח ע"א] אמר רבא האי מאן דמזבין לחבריה חביתא דחמרא ותקיף אפלגיה או אתלתא דינא הוא דמקבל לה מיניה ולא אמרן אלא דלא שני בברזי' אבל שני בברזי' פסידא דיליה הוא ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לזבוני אבל הוה ליה לזבוני פסידא דיליה הוא. הענין השלישי. מי שהתנה עם חברו וא"ל הריני מוכר לך יין יפה וראוי לעמוד ימים רבים מחמת שהוא יפה הרי זה יש לו ליתן לו יין שיעמוד מן הגתות ועד עצרת כדגרסינן [שם] יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד עצרת. הענין הרביעי מי שלוקח יין ואומר בפי' למקום פלוני אני מוליכו שאמכרנו לשם והחמיץ קודם שיגיע לאותו מקום דין הוא שיחזירנו למוכר ויחזיר לו דמיו והנ"מ הוא ששמר אותו כדרך שמירתו שלא פשע והיה בקנקניו של מוכר כדגרסינן [שם] ואמר רבא האי מאן דמקבל חמרא אמבר' דחבריה ואמר אזל ואזבניה אפרוחא דבל שפט ואדמטי התם זל דינא הוא דמקבל לה מיניה, אבעיא להו חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה אמרינן חלא לא כמאן כרבי חייא בר יוסף דאמר מזלא דמריה גרים דכתיב [חבקוק ב'] אף כי היין בוגד וגו'. איכא דאמרי אפי' חלא כמאן כרבי יוסי בר חנינא.
